סערה מדברית מאת מאיה אדרי

כשהספר הזה יצא היו עליו תגובות וביקורות מכל הסוגים. בד"כ אני לא מתייחסת לביקורות או מאמינה להם (רק במקרים בודדים האמנתי לביקורות) אבל בגלל המגוון של התגובות התעניינתי והחלטתי לקרוא את הספר.

הספר מביא את סיפורה של תמרה.
תמרה בת 39, נשואה ואם ל3 בנים מרגישה שהיא תקועה בשגרה. בעלה לא שם עליה ועל הילדים, היא לא עובדת כרגע, והיא עסוקה בלגדל את  הילדים ולדאוג לתפקוד תקין של הבית. בזמנה הפנוי היא כותבת בלוג ומנסה לכתוב גם ספר.
יום אחד צץ בחייה איתי, דמות מעברה. תמרה שמרגישה לאחרונה יותר ויותר שאינה שייכת, ושהיא מאכזבת את כולם ושלאף אחד לא אכפת ממה שעובר עליה , היא מתפתה ונשאבת לעולם שאיתי מציע.
איך נגמר הסיפור של תמרה תקראו ותגלו.


יומיים עברו מאז שסיימתי לקרוא את הספר, ומאז ישבתי וניסיתי לחשוב איך לכתוב את הסיקור הזה שלא יהיה בוטה מדי אבל החלטתי ש FUCK IT  ואני אכתוב בדיוק מה שאני מרגישה כי נמאס לי מספרים שמזלזלים בי כקוראת, והספר הזה בדיוק כזה.
אני חייבת לציין שאני מאוד אוהבת ומעריכה את הוצאת U ספרות שנוגעת. אני חושבת שכל הספרים שהם הוציאו עד היום היו מעולים, אך אני חושבת שהספר הזה רק פוגע בהם.

אם תשאלו אותי אם היו שגיאות כתיב/לשון/הדפסה בספר אני אענה לכם שאני לא יודעת כי לא שמתי לב לזה. הסיבה לכך היא שהעריכה הויזואלית של הספר עצבנה אותי כל פעם שפתחתי את הספר. נתחיל בזה שלספר אין פרקים ממוספרים, אז מי שקוראת כמוני לפעמים בשני מכשירים לא יכולה לדעת היכן עצרה וצריכה לחפש כל פעם את המיקום מחדש. וגם אם מנסים לחזור אחורה לחלק מסויים קשה לחזור לאיפה שהייתם.
בנוסף במהלך הספר מופיעים פוסטים שתמרה העלתה, או שיחות במסנגר בינה לבין איתי או חברותיה. הבעיה באותם שיחות זה שהם ממש בתוך הקטע ואי אפשר לפעמים לדעת מי אמר איזה משפט, האם זה מחשבות של תמרה או משהו שרשמה ואיפה כל הקטע נגמר. כל הקטעים האלה היו צריכים להיות בגופן שונה או גודל אחר, אך בעיקר היו צריכים לחלק את השיחות במסנגר להוא אמר היא אמרה.

בואו נדבר רגע על העלילה. לצערי הספר הזה הוא יותר רשימת רעיונות מסיפור זורם. זה נראה כאילו כל תחילת פרק (שממש אבל ממש לא היו באורך שווה) מביא רעיון מסויים שלא ממש מתפתח ואז ננטש לטובת הפרק הבא. לדוגמא: הספר נפתח בזה שהיא מספרת לאביה שהיא מתחילה ללמוד מחדש. היא מאוכזבת שהיא לא מקבלת תמיכה ופה זה נגמר. הלימודים שלה מוזכרים רק עוד פעם אחת ונשכחים. אין המשכיות לסיפור הזה וגם לא לסיפור של העבודה החדשה שלה. היו כל כך הרבה רעיונות שאפשר היה לפתח ולעשות איתם משהו אבל הם פשוט נשארו שם בתור רעיונות.

תמרה היא אישה שעוברת את משבר גיל ה40, שבגלל שבעלה לא ממש שם על החיים שלהם ביחד נגררת לבגידה, ודיי מאשימה את המשבר בזה. אז זהו שלא כל אישה עוברת את המשבר וגם מי שכן לא ישר מתחילה לבגוד. את רוצה לבגוד כי לך ולבעלך אין שום דבר במשותף לכי על זה, אבל אל תתרצי את זה בגלל המשבר, או תאשימי את הגבר החדש בחייך. לא נאנסת ולא נחטפת קחי אחראיות למעשים שלך. לי אישית נמאס שבכל ספר בגידה מאשימים גורם כזה או אחר ולא את מי שבתכלס בוגד. להיות בוגד זה החלטה וזה אופי של בנאדם. זה לא מחלה שאין לך ברירה אלא לעבור ולשרוד אותה זה נטו הבחירה שלך.
אז נכון בהתחלה היא לא מרוצה מהפלרטוטים של איתי, אבל כל אישה נורמלית שרואה שהגבר לא מפסיק חוסמת אותו בפייסבוק ולא ממשיכה לדבר ולפלרטט. בנוסף היא זו שעשתה את הצעד הראשון לקראת פגישה, היא זו שמשקרת ובוגדת אז מספיק עם טענות לכל הסביבה.
במשך שנים היא סובלת מכך שבעלה לא עושה כלום בבית ולא נמצא עם הילדים או לא תומך בה, אבל היא שותקת ולא נלחמת על מה שהיא רוצה ומגיע לה ואחר כך מתעצבנת שהוא לא עוזר לה, שהוא לא מבלה עם הילדים ועוד...
בחלק גדול מהספר היא טוענת שאלון בעלה הוא אהבת חייה ושהיא אוהבת אותו והוא אותה. אני שואלת את עצמי איפה בדיוק באה לביטוי האהבה הזו? היא מקטרת עליו בלי סוף, מתנות או מחוות קטנות של אהבה לא ממש קיימות שם וזה בעיקר שני שותפים שגרים בבית אחד. אז נכון הוא האבא של הילדים שלה, אבל לפי התיאור בספר הוא כמו תורם זרע. הוא לא שם בשבילם או בשבילה וכל מה שמעניין אותו זה החברים שלו והאופנוע שלו.
תמרה עוזבת את משפחתה פעמיים בהחלטה ילדותית של רגע. במקום לדבר, לצעוק, לנסות לטפל בבעיה היא עוזבת כדי למצוא את עצמה במחשבות שלה. הקטעים האלה עצבנו אותי, כי הם בעצם היו שחזור אחד של השני, ובמקום לפתור את הבעיות היא מבלה עם איתי וחוזרת לאותה נקודה בבית.
זה כאילו שתמרה נהנית מלהרגיש קורבן, ומתעצבנת כשאלון מתנהג כאילו הוא הקורבן. אם את נהנית מלהרגיש קורבן אל תתלונני ואם את לא רוצה להיות קורבן תילחמי!!! הרגשתי שתמרה היא סמרטוט שמאשימה את כולם במקום לעשות משהו.

אלון הוא בעלה של תמרה כמעט 16 שנה. ובתכלס אנחנו לא יודעים עליו כמעט כלום. הוא יותר תורם זרע מאשר בעל ואבא, והוא מתואר כמו ילד בן 18 חרמן תמידית שאם לא מקבל מה שהוא רוצה  הוא עושה פרצופים והולך מהמקום.
גם לגבי איתי, הבחור בחייה של תמרה, אנחנו לא יודעים כמעט כלום חוץ מזה שהוא רווק עשיר והוא מהנדס. וכמובן חתיך מושלם שיכול לקפוץ בהתראה של רגע ליוון או לעזוב את הכל ולהסיע את הנסיכה שלו.
שתי הדמויות האלה משמעותיות מאוד בסיפור ובחייה של תמרה והם מתוארים בצורה מאוד אבל מאוד שטחית שממש לא מאפשרת להתחבר לאף אחד מהם.
במהלך הספר מוזכרות המון דמויות משנה שהן חברות של תמרה או בלוגריות נוספות או לא יודעת מה...היו יותר מדי דמויות והן לא תרמו הרבה. אפשר היה לצמצם ל2 עיקריות שיתרמו לפיתוח הדמות של תמרה ולפיתוח העלילה.
אותו דבר גם לגבי הילדים של תמרה. אם הם חלק כל גדול מהחיים שלה, אז למה אנחנו לא יודעים עליהם כלום כמעט חוץ משמות? איפה פעילויות? איפה האופי והאישיות שלהם? כשההורים בבית רבים או בקשר רע הילדים מרגישים ושואלים שאלות. פה הם דמויות משניות לא חשובות, וזה נוגד כמעט כל מה שתמרה מנסה להגיד לעצמה ולעדר מעריציה בבלוג שלה.

הספר נגמר בצורה מאוד פתוחה. כאילו נגמר הדיו בעט או שנשבר העיפרון. אין סגירת מעגל או אפילוג, וגם אין ממש הכנה לספר נוסף אם יהיה. פשוט סוף קטוע ולא ברור. גם אם אנחנו כקוראים אמורים להחליט מה יהיה הצעד הבא בסיפור יש דרך יותר טובה לסיים את הסיפור מאשר לקטוע אותו ככה

אז לסיכום אני לא התחברתי לא לדמויות, לא לעלילה ולא לכתיבה. אני חושבת שהספר הזה הוא לא ספר אלא בסיס רעיונות לספר, ושהוא צריך עריכה ספרותית מעמיקה כדי לפתח את הרעיונות בו כי כרגע הוא רק פוגע בסופרת ובהוצאה.

אני לא ממליצה עליו והוא מקבל אצלי 2.5 כוכבים, כי ההתחלה קיימת עכשיו רק צריך לפתח את הסיפור.




לרכישה: http://goo.gl/6SESrK

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

דואט ההונאה: לרדוף אחר הדרקון (1), לחסל את הדרקון (2) מאת טי. קיי. לי

סאבית מאת טרה סו מי

It Ends with Us by Colleen Hoover